סיפור החמין שלי אחרי מעל 9 חודשים שאמוש כבר לא באה אלינו והבית נאלץ לחיות על קינואה, סלט ירוק וכרובית, ואחרי שחמתי הבשלנית המהוללת סיפרה לי איך כשהיא בישלה חמין הסנאים בשווייץ חיכו לה מחוץ לחלון מהריח הטוב שהיה שם, אמרתי לעצמי: מה, אני מוגבלת? חסר לי משהו? (אל תענו לי) מפה לשם - חמין.
“Many have eaten here. Few survived” Me
אני: אמא, איך מכינים חמין? אמא: מה הבעיה? שתי שניות אני: ובכל זאת? אמא: שולחת לך בוואטסאפ את כל המצרכים אני: העבר הודעה לרוני לקנייה רוני: ממי, מה הכמויות? אני: דקה חוזרת אליך אני: אמא, מה הכמויות? אמא: עד שהסיר מכוסה אני: פאק. הלך עלי אני: מכינה את הכל, מסדרת את המטבח ומתקשרת לאמא להתנשא ולהגיד שזה הלך חלק כמו חמאה ועל מה כל המהומה אמא: הכי חשוב שהבשר יהיה מכוסה אני: עם המכסה של הסיר? אמא: לא שירלי, עם מים אני: מה?? הבשר רחוק מלהיות מכוסה אמא (עברה לוידאו): תוסיפי עוד מים. עוד. עוד. עוד אמא: תטעמי רגע. זה טעים? אני: לשונאים שלי לא הייתי נותנת את זה אמא: תוסיפי צ'ילי מתוק אני: בסבבוש, שמה 4 כפות אמא: כף!! אני: מאיפה לי? אני: איי!! איי!! נכנס לי צ'ילי מתוק לתוך העיניים אמא: מה קרה?? מה קרה?? אני: איי!! איי!! איי!! איי!! אמא: שירלי!! שירלי!! קורי, אני מתה! שירלי???? אני: הכל בסדר. עבר. איפה היינו? אמא: משוגעת אחת אני: אז מתי את באה? בקיצור, אעדכן אתכם איך יצא ואם הסנאים חיכו לנו מחוץ לחלון!! מה זה משנה שאין פה סנאים בכלל ושאנחנו בקומה 11? הבנתם את התמונה. במקרה הכי גרוע, אתן את זה לחתולים בסופה