כמה פעמים יצא לכם בחיים לרקוד בגשם?? מטאפורית ומעשית. לי שלוש.
"I followed my heart and it led me to a concert"
פעם ראשונה הייתי רווקה בתאילנד. היתה מסיבה בקופנגן. התחיל מבול וכולם נכנסו פנימה. רק אני ועוד כמה אנשים נשארנו בגשם, רוקדים כאילו אנחנו לבד בעולם. את סוף הערב אשאיר לעצמי:) אבא שלי קורא את הבלוג.
פעם שנייה היתה בברטיסלבה. יש עיר כזו. נשבעת. הייתי עם רוני בעיר ובמקרה המלצרית בבית הקפה סיפרה לנו שיש הופעה של דפש מוד. מיד רכשתי לנו כרטיסים. את הכי זולים כי אנחנו לא מהמעריצים הכי גדולים שלהם והלכנו להופעה. הלכתי כי חלמתי לראות הופעה בחו"ל. כשהגענו גילינו שאפשר פשוט לעבור קדימה (מה שאצלינו נקרא גולדן רינג) וכאחרוני המעריצים פיזזנו "לה לה לה" כי לא ידענו אף מילה מהשיר והיה מדהים. עד שהתחיל גשם מטורף. אבל מטורף. כל "המעריצים" השרופים שלהם ברחו כמו עכברים אבל רוני ואני התנשקנו בגשם ונשארנו עם דפש מוד. אני חושבת שהם ממש צריכים להעריך את זה🤷♀️. את סוף הערב הזה אני כן יכולה לשתף (אבוש). באיזה שלב התחיל להיות גשם באמת נוראי ומלא ברקים מפחידים וההופעה הפסיקה והתחלנו לצאת, אבל היה מעבר ממש קטן מתחת לגשר וכולם נדחסו. אני זוכרת שכמעט התעלפתי ואמרתי לעצמי שזה יהיה נורא אם אמות בהופעה של דפש מוד. אני אפילו לא אוהבת אותם. מילא זה היה קורה אצל רובי וויליאמס או בון ג'ובי או אמיר דדון. אבל דפש מוד? איכשהוא הצלחנו לצאת. רוני הלוחם שלי שלף אותי החוצה והלכנו בבריכת מים בחזרה למלון. עדיין חוויה לרקוד בגשם? בהחלט כן!
אבל הפעם השלישית היתה השווה מכולן. היא היתה ממש עכשיו בהופעה לחגיגות 25 שנה לרדיו בלה בלה של החברים של נטאשה במצדה בפסטיבל התמר. הגענו אחרי שכל הדרך מגבעתיים שמענו שוב את הדיסק שגדלנו עליו ונרשמה התרגשות שיא. באמצע ההופעה היה לי כזה חם בגוף והתחילו טיפות של גשם. זה היה מרענן בהתחלה! אמרתי איזה כיף. גם נעים לי וגם לא צריך להתקלח! ואז היו עוד קצת טיפות ועוד טיפות, עד שזה נהיה גשם רציני. כולם המשיכו לרקוד ואנחנו כמובן ביניהם. אין רומנטי מזה. אין ברכה גדולה מזו. אין קסם מיוחד יותר מהופעה שכזו במצדה בגשם. גם הכל סימבולי. אפילו השמים התרגשו. החשמל היה באוויר תרתי משמע, היו ברקים מטורפים ולרגע אפילו הרגשתי פחד עם כל החשמל והמים האלו. אבל אסכם ואומר: אני כן רוקד כשגשום. ועוד איך רוקדת. רוקדת כאילו אף אחד לא מסתכל.
אפילו אחרי ההפסקה שעשו בגלל הגשם, ארקדי שר על שיגרה ואמר שאפילו גשם והפרעות הם חלק מהשיגרה. צודק. הכל התחבר במופע הזה.
אבל אי אפשר בלי מדד ההופעות שלי, נכון?:) תודו. בשתי מילים: מאסטר פיס. ובהרחבה קצרה, אני חייבת לומר שההפקה של ההופעה מהמשובחות שישראל ראתה. קודם כל בחירת הקאסט: אמיר דדון, נינט, עמיר בניון, קובי מרימי, ערן צור והקריין הגאון – ליאור אשכנזי. העיבודים לשירים היו ממכרים. אנחנו לא מפסיקים לשמוע אותם ביוטיוב. ליאור אשכנזי נכנס לדמות בצורה מפחידה. היה שנון, מצחיק. גאון! בחירה גאונית. תראו את הסרטון שלו על ג'וינטים.
אמיר ונינט עשו ביצוע לשיר הלו פרדי שכל הגוף שלי רעד. השילוב שלהם מושלם יחד. הם היחידים שיכולים לשיר יחד ועדיין לכל אחד יש את הזהות משלו, בגלל שהקולות שלהם כאלו נדירים וחזקים. קטע קצר מהשיר.
את השיר המלא תראו ביוטיוב.
על הקול של אמיר אין לי מה לומר, הוא אבי הקולות כולם. הוא מרטיט לי את הלב האיש הזה. נשמה ענקית. נינט חזרה לי ללב אחרי שנים שהיא קצת נעלמה לי וכמה שהיא יפה! נינה, כל הדרך חזרה שמענו ראיון שלך באנגלית עם השירים החדשים ואנחנו מה זה הולכים להופעה שלך! עמיר בניון היה גם ליהוק מושלם וריגש. ורון בונקר.. אתה עילוי.
וקובי מרימי - אמאלה! איזה דבר אתה. הוידאו ארטס היו מושלמים. כל הכבוד! אבל הכי חשוב זה הבסיס. הבסיס של האלבום הוא מושלם, מוצלח, בועט ועומד במבחן הזמן. גם אחרי מאה שנות קוקה קולה. ארקדי דוכין ומיכה שטרית... אתם יוצרים מהשורה הראשונה. ונתתם הופעה שאנחנו אישית נזכור כל החיים. התעגעגנו, אז באנו. למי אין בתוכו את הפי השמח, הציני והאנרגטי, פרדי הדכאוני, שץ הקריפי והאנרכיסט שסקפטי לגבי אהבה וליזה חולת האהבה והאופטימית? (אל תענו). זה כנראה בסדר להרגיש הרבה סוגים של רגשות. ליהנות ממשהו חומרי ולרצות עומק ועניין.
בסוף ההופעה קיבלנו בונוס עם "אם כבר לבד" ו"נאמר כבר הכל".
גם פה זה היה סימבולי. מיליוני אנשים לבד, אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שלא נקפא מהגשם ושלא נשתגע אם רק נדאג לעשות לביתינו מדי פעם ולהקשיב לעצמינו.
וזהו, מעבר לזה – נאמר כבר הכל.
אז במדד ההופעות שלי קיבלתם 10, אבל יותר חשוב, קיבלתם את הלב שלי ותפסתם לי מקום רציני במאגר הזכרונות הטובים לנצח.