ילדים זה שימחה. האמנם? ואם כן, אז הכיצד?
תביאו שלושה, ארבעה, חמישה (!!!) ילדים??מי כתב את השיר הזה?
מממממ, אני אומרת שבואו נקשיב למומחים בשילוב עם הקשבה לעצמינו ולכל הכלים שיש לנו ואז נחליט.
כבוגרת שתי סדנאות של אדלר (מתחילים ומתקדמים) עם המדריכה המושלמת טלי פלג ועוד סדנה אצל האישה והאגדה, עינת נתן, נראה לי שיש לי כמה טיפים שיעזרו לכולנו אשכרה ליהנות מהילדים.
הנה פוסט ראשון וכללי מתוך סדרת פוסטים בנושא, כי למה שאהנה לבד?
הייתי אמא צעירה יחסית. רב החברות שלי היו רווקות ואלו שכבר היו אמהות לרב התלוננו. גם האמהות בגינה או מהעבודה די אמרו את אותו הדבר. שילדים הם האושר, הנשמה והלב. העיניים והאור, אבל משהו בפרצוף תחת שלהם, במירמור על כמעט כל דבר ובעיקר בעייפות האינסופית שלהם גרם לי לחשוב.
לחשוב אם הם באמת מאושרים, האם ילדים הם באמת האור והנשמה. מה בדיוק קורה פה?..
ויצאתי לחקור.
אני פשוט לא בן אדם של סבל. בטח לא של מירמור או של עייפות. לא אם יש לי בחירה בדבר.
אני באמת אוהבת את היצורים הקטנים האלו (וגם זקנים!) אבל מצד שני, אני באמת גם אוהבת לחיות, לישון, לבלות ואת רוני שלי.
האם אפשר הכל? סירבתי להאמין שלא והחלטתי ללכת לסדנת אדלר, בעקבות מיכל דליות.
התחלתי את המסע (כן, זה מסע) כשנועם היה בן 4 בסך הכל ועידו היה בן שנה וחצי.
לא היו שום בעיות מיוחדות שאני זוכרת. פשוט איכות חיים די ירודה, צלליות במקום אנשים והרגשתי שאני בדרך למקום לא משהו. שאני נהיית האמהות האלו מהגינה.
אם אתם הולכים לסדנה כזו, הכרחי (בעיני) ללכת עם בן/בת הזוג. המשמעות של התהליך רבה יותר כשזה יחד. מאוד ממליצה ללכת. זה שינה לי את החיים. זה שיפר לי אותם מאוד.
מהם הדברים הכי שכיחים בהורות הרי? שהילדים מעיקים. סליחה על הישירות, אבל לפעמים זו התחושה.
הם פשוט כל הזמן צריכים משהו, מקטרים, משנים את הדעות שלהם על ימין ועל שמאל ובאופן כללי לפעמים הם כפויי טובה. הם רבים אחד עם השני על כל דבר, לפעמים אני מרגישה שאי אפשר לנצח איתם. אני אביא להם ביסלי, הם ירצו במבה. אני אקריא להם סיפור - הם ירצו משחק. אשחק משחק - הם ירצו סיפור. והם כועסיםםםם?? על מה אתם כל כך כועסים? אז מה אם נשפך לכם החלב בקורנפלקס? אז מה אם הקטשופ נגע בירק? אז מה אם צריך ללכת לישון? חלום שלי לישון!
פרופורציות, ילדים? מה כבר קרה?
מה לנו היה בגילכם?
מה יש לכם? וזה רק חלק קטן מהבעיות שיש לכולנו.
אבל יש מה לעשות?
ועוד איך!
סיכום - חלק 1:
1. הדבר הכי חשוב: די עם המצפון. אנחנו הורים מעולים. גם אם לא היינו איתם מספיק השבוע, גם אם צעקנו, גם אם בדיעבד הבנו שטעינו. הכל בסדר. שחררו את עצמכם מהמצפון. תיפרדו ממנו לשלום, כי הוא גורם מעכב, מיותר ופשוט חבל על הזמן. וגם כשאנחנו לא נהנים מהילדים, כדאי שנבין שזה גם בסדר.
גם בחיים לא נהנים כל היום וכל הזמן, אנחנו פשוט מכינים אותם לחיים:) בעצם מה שאני אומרת זה שאנחנו עושים מצווה.
גם בחיים האמיתיים יש מריבות, עצבים, אכזבות וכאב.
2. זמן איכות אמיתי יחד: כל יום, או לא פחות מארבע פעמים בשבוע, לבלות בין 5 דקות לעשרים דקות בלבד עם הילד.
המסר: אין דבר חשוב יותר ממך. כל מה שאני רוצה זה להיות איתך וליצור קשר עין, לחייך. להיות במקום רגוע לשנינו.
האפקט: זה כמו אנטיביוטיקה. חובה ליחסים. חובה לתקשורת ביניכם. מוריד תסכול ויחס לא נאות מצד הילדים. פותר גמילות, נדנודים בלתי פוסקים של הילדים, בעיות חברתיות ועוד..
חוקים לזמן איכות:
לקרוא לזה בשם. אצלינו זה זמן של יחד. אפשר לקרוא לזה זמן איכות או כל שם אחר. חשוב כשמתחילים את הזמן הזה להצהיר: זמן של יחד!! כשמשחקים ותוחמים את זה בשם, יש לזה אפקט הרבה יותר גדול על הסיטואציה.
אין אף סוג של מסך. אסור ספר או אמבטיה.
אין הפרעות של כל גורם אחר. אפילו אם מצלצלים בדלת, אני לא פותחת. עכשיו רק אתה חשוב לי וכל העולם יחכה.
בחירת המשחק חייבת להיות של הילד, אבל לא משהו שאני שונאת.
לשקר מלא: כל היום רק חיכיתי לזמן של יחד הזה.
אסור לאיים עם הזמן של יחד במקרה של התנהגות לא טובה. זה לא פרס. זו אנטיביוטיקה (זה קשה).
כשזה נגמר: יאללה, בוא נקפל כביסה, נעשה מדיח וכל עבודת בית אחרת.
להילחם על זמן של יחד. לחזר.
בעיות שעלולות להתעורר :
הילד לא רוצה לסיים ומתחיל להשתולל: אומרים לו: בפעם הבאה נסיים יותר באופן נעים יותר (עם ליטוף).
האח השני צורח ומפריע: לא נותנים לו להרוס לנו.
3. תיוגי ילדים: נולדים לנו ילדים ולפעמים אנחנו נגיד: "הבכור שלי ילד מסודר. אבל הקטן? שאלוהים יעזור לו. הוא בלגאניסט אמיתי". "הקטנה שלי עקשנית, אי אפשר להזיז אותה מילימטר".
אז לא.
אם אתם רוצים לתת סיכוי אמיתי לילד שלכם לפתח אישיות משל עצמו, אז פחות עם תיוגים. תיוגים זה רק לפייסבוק. תקחו את הדבר שהוא הכי גרוע בו ותגידו לו שהוא הכי טוב בזה.
אם יש לכם ילד עקשן, תמצאו את הרגע הנדיר הזה שבו הוא זורם ותגידו לו: "י'אללה איזה ילד זורם אתה". אם יש לכם ילד שלא יודע להתגבר על בעיה והיה איזה יום בו הוא היה רדום כנראה מאקמולי ופתר איזו בעיה עם אח שלו תגידו לו: "אתה יודע מה יפה אצלך? שאתה יודע לפתור בעיות". זה עושה פלאים. הם יתחילו להאמין בזה בעצמם. לצד זה כמובן תעצימו את הדברים שהם באמת טובים בהם. עידוד חיובי. והרבה.
4. תורידו את המילים: "תמיד", "אף פעם". תחליפו אותן ב"לפעמים אתה לא מקשיב לי".
אף פעם הילד לא סידר? אף פעם הוא לא היה נדיב? מספיק שפעם אחת זה קרה, זה אומר שהוא יכול.
5. להתעלם. אני אגיד את זה בצורה הכי מגעילה שיש: לא כל פלוץ צריך להריח.
אפשר ללכת למקום אחר. אני רוצה שתזכרו את זה:)
זה שהילד נמצא באמוק, לא אומר שאני צריכה להגיב ו"להזין" את ה"זאב הרע" שבו. אני לא צריכה לתת קונטרה לכל שטות שהם עושים. איפה שאין קהל, בדרך כלל אין הצגה.
איפה שאין מאבקי כח, יש פחות בעיות.
יצא לכם פעם להגיע לקאמרי שלא בזמן הצגה וראיתם שחקנים בפעולה? לי לא.
“If parenthood came with a GPS, it would mostly just say: recalculating”
לסיכום
ילדים הם שמחה. אבל לא תמיד.
וזה בסדר.
אבל יש הרבה מה לעשות כדי להגדיל את רגעי השימחה.
וזה לגמרי אפשרי.
המשך יבוא...
Comments