לפני כמה שנים רוני ואני טסנו לניו יורק. נחתנו בשבע בבוקר, שמנו את המזוודות במלון, ומכיוון שהחדר לא היה מוכן יצאנו להסתובב בעיר המושלמת הזו. אני זוכרת במדויק איך אמרתי לרוני: "בניו יורק אין סיכוי שאתה הולך ברחוב ופוגש מישהו שאתה מכיר". כמה דקות אחרי המשפט הזה ראינו לידינו את לא אחר מאשר ג'ונתן פולארד. שנינו היינו המומים. מי שמכיר גם את רוני וגם אותי, יכול לנחש שאני אהיה זו שתפנה לפולארד, אבל רוני הוא זה שהעיז ושאל: "Excuse me, Sir. Are you Mr Jonathan Polard?" ואכן, זה היה הוא. היינו סקרנים כמו שמעולם לא היינו והתחלנו לדבר איתו. שעתיים דיברנו איתו ברחובות ניו יורק. שעתיים ששכחנו שאנחנו בניו יורק, שתינו כל מילה שלו, הזלנו דמעות יותר מפעם אחת ובעיקר נשבינו בקסמו. הצענו להזמין אותו לארוחה והוא אמר שאולי בישראל, יום אחד. אמרנו אמן לזה. הוא סיפר לנו את הסיפור שלו, התעניין גם בנו, סירב לקבל מאיתנו כסף והיתה לו תקווה בעיניים, שיום אחד כל זה יגמר והוא יוכל להגיע לישראל. אני יודעת שהסיפור מורכב, אבל יש דברים שהם מאד פשוטים בחיים. כמו לב של אדם. כמו תקווה. כמו אדם ששילם את חובו וצריך לדעת לסלוח לו. כמו לתת לאדם להרגיש שייך בסוף ימיו. אנחנו מאד שמחנו לראות היום את החדשות, התרגשנו בשבילו ואני מאחלת לו שקט, שימחה ובריאות לו ולאשתו יאללה, פולארד, אתה מוזמן אלינו לארוחה שהבטחת לנו. מבטיחה להכין כשר!
אגב, שנים אני מנצחת במשחק אמת שקר, כי אף אחד לא מאמין לנו שפגשנו את פולארד (אנחנו צריכים חוויה מטורפת חדשה למשחק)
“The weak can never forgive. Forgiveness is the attribute of the strong”
Johnny Johnny come home #ג'ונתןפולארד #פולארד #למהשאהנהלבד