בעבודה יש לנו ישיבות. הישיבה מנומסת (בתקווה) ובה מדברים על מה שהיה, על מה שיהיה, מעלים בעיות ומנסים לפתור אותן, נכון? למה אין לנו כאלו בבית? למה במקום הכי הכי חשוב לנו אנחנו פשוט חיים בלי סדר? למה בחיים האמיתיים שלנו אנחנו לא עושים רגע את ההפסקה הזו, מסתכלים אחורה ואומרים לעצמינו ולילדים בזום אאוט שנייה מהשבוע: כל הכבוד, עבודה טובה, הספק מדהים, איזה יפה שהיית נדיב השבוע והתמודדת כל כך יפה עם קשיים?
“The lack of communication ruins a lot of potential forevers”
למה אין לנו מקום שבו מדברים על האתגרים שהיו לנו השבוע ומנסים (בצורה לא שיפוטית) לחשוב מאיזו סיבה היתה בעיה ואיך אפשר לפתור אותה. למה אנחנו רצים קדימה בלי לנשום רגע? כשאנחנו לא עושים את ההפסקה הזו, הבעיות לא תפתרנה מעצמן.
אנשים צריכים דלק. צריכים תכנית. צריכים מילה טובה. אסיפה משפחתית עושה את כל זה.
אז כאמור לפני הרבה שנים הלכנו לסדנת אדלר (ראשונה מבין שלוש) ומאז אנחנו עושים כאלו אסיפות.
זה נקרא "אסיפה משפחתית", היא תמיד על משהו טעים, נניח קינוח מושחת, ויש לנו אפילו שיר יחודי רק לנו. האסיפה צריכה להיות ארוע כיפי שמחכים לו כל השבוע.
לפעמים משהו מכעיס אותם כל כל שהם אומרים: סבבה, נדבר על זה באסיפה המשפחתית!
תחשבו כמה זה מדהים. הם מצליחים להתאפק ומבינים את הערך של האסיפה הזו כמקום הבטוח שלהם להתבטא, להגיד מה שיושב עליהם ולפתור את הבעיות.
הרי החיים מלאי בעיות, כל החכמה היא לדעת איך לפתור אותן.
כולנו מכירים את הבן אדם הזה שכשיש בעיה הוא טומן את הראש בחול כמו בת יענה, שלא בא ומדבר עליה, שקם והולך וכל דרך שלא תהיה - רק לא להתמודד.
אנחנו לא רוצים כאלו ילדים. אני רוצה שהילד שלי יגיד מה מפריע לו ושידע לתת בעצמו פתרונות.
שלפחות ינסה ויקבל דוגמא איך עושים את זה. במשך שנים. שנים על גבי שני על גבי שנים.
מה בתכלס? בתכלס מבנה האסיפה יראה כך:
תמיד נתאסף על קינוח או אוכל מגרה ושווה (כשמדברים על בעיות על מיני פנקייקס, הכל נראה יותר טוב)
מתחילים במילים טובות של כולם על כולם. מעודדים אחד את השני
עוברים לבעיות (לא דברים רעים! בעיות)
מנסים למצוא פתרונות (האדם עם הבעיה ראשון שינסה לפתור אותה. מתרגלים פתרון בעיות לאט לאט)
תכניות לשבוע הבא והודעות חשובות
משימות הבית לשבוע הקרוב
אפשר לחלק גם דמי כיס באסיפה הזו (אני עושה את זה בנפרד)
הלב יותר קשוב על מיני פנקייקס. בדוק.
“If you avoid the conflict to keep the peace, you start a war with yourself”
על מה לשים דגש?
עידוד : חשוב ללמד את הילד לדעת לעודד. לעודד אחרים וגם את עצמו. לא לעודד הצלחות במבחנים! ולא לעשות העדפות. זה תירגול ולא קורה ביום אחד
אפשרות לתת למישהו אחד בכל שבוע לנהל את האסיפה ואז הוא יבחר מה יהיה הקינוח באסיפה הבאה. הילד מרגיש שייכות ומשמעות שהוא בוחר
כמה זמן ? בין 5 ל – 20 דקות. פעם בשבוע
מתי? עדיף שבת בבוקר, שיהיה מיוחד
אין טלפונים
אפשר לרשום הכל. בסוף תהיה לכם נוסטלגיה. כתבתי רק בהתחלה, אבל הפסקתי מהר, כי רציתי להיות נוכחת באסיפה ואחרי זה לא זכרתי את המילים המדויקות. אבל זה מגניב למי שיש זיכרון פנומנלי:)
כשהילדים מתלוננים עלינו. אנחנו רושמים ומתייחסים. זו מחמאה גדולה, לתת להם חופשי. נעודד אותם להעלות בעיות. אתם לא מבינים כמה הם פותחים עלינו
משימות המשפחה : אפשר לדבר על זה בפורום הזה. לוקחים כובע עם משימות לבית, מדיח, כביסה וכו' ... ומוציאים פתק. או פשוט בוחרים מי עושה מה לשבוע הקרוב. ילד שתהיה לו אחריות בבית, ירגיש שהוא נחוץ ויש לו משמעות. חשוב שיראו שאנחנו רציניים. לא נכנס למאבקי כח, אם לא רוצה, אפשר לעזור לו או להחליף משימה. אבל אין פרזיטים. תינוקות נולדים עם social skills ואנחנו מנוונים אותם. אגב, מעל 8 שנים שאני עושה את זה ועדיין יש ילד או ילדה (לא רוצה להסגיר חח) שפחות מעויין או מעוניינת לעזור. אבל אנחנו לא מוותרים וזה מה שנקרא, השקעה לטווח ארוך!
לא להתערב במה שמדברים. ילד שמדבר הרבה מדי, לתת טוש דיבור ולהגיד שזמנו עבר. יש ילדים שחושבים שזה סיכום שנתי. עוברים דבר דבר, פה כישורים המשחק שלנו באים לידי ביטוי
אם נהיה מכוער : "מממ.. נראה לי שסיימנו". לפעמים נהיה ממש לא נעים, קורה
לפעמים זה ארוך מדי ולא כולם במצב רוח טוב, אז נעשה רק עידוד וקינוח
וזהו:) אם יש עקרון שלקחתי מהסדנה של אדלר, זה זה.
אני פנאטית של תקשורת, של יחסים בריאים עם אנשים שחשובים לי, ואסיפה משפחתית היא אם כל היסודות ליחסים שכאלו.
אז תהנו, כי למה שנהנה לבד?